1.2שלוש תקופות של שגשוג יזמי - הצגת החומר
תקופה א': הטיילת הראשונה
בשנות העשרים החל פיתוח חוף הים כאזור בילוי תיירות. הייתה זו תקופה העלייה הרביעית הבורגנית שהורשתה על ידי במנדט להביא כסף לארץ. אנשי העלייה היו בעלי השקפה חברתית אינדיבידואלית, עליה שידה לנצל את הפוטנציאל היחסי של רצועת החוף לשם רווחים כלכליים (גלעדי, 1984). הים של תל אביב לא אפשר מרחץ בכל מקום ונדרש היה פינוי הסלעים שעל שפת הים עירית תל אביב שכרה מהמנדט אזור בסוף רחוב אלנבי והוקמו בו שלוש מרחצאות. מרחצאות אלו היו מבנים על שפת הים אשר ניתן היה
.
6.
לרדת מהם הישר אל מי הים בעזרת גרם מדרגות מן הקומה השניה. המרחצאות היו רכוש פרטי ובעלי המרחצאות פינו את הסלעים שבים ותחמו את אזור המרחץ בעזרת
הטונדרות מצפון ומדרום דונוביץ (120,1950) מציין את המרחצאות של סורדוטוביץ שהיו ליד הקזינו.
בקצה רחוב אלנבי נבנה גם קזינו "גלי אביב" בסגנון בתי החלומות האקלקטיים. הקזינו נינ פרטי, בוא לא שימש להימורים אלה כמקום בילוי ומסעדה צ'יפס ובירה. כמו כן החלו להיבנות מלונות לאורך החוף כדוגמה מלון פלטין ומלון פלג'ה מול הקזינו.ב-1927 נסגר הקזינו מפאת הפסדים כספיים,והאזור מסביב החל לאבד יוקרה. אולם, המשיך להוות מרכז מפגש ופעילות חברתית. באמצע שנות השלושים בן-ישי פרסם ספרון על תל אבי . בעמודים 32-33 מופיעה התייחסות ראשונה לים: "סגולותיה הטבעיות של תל אביב - האקלים והים - מעניינות זה מכבר את הרופאים כמקום מרפא בחורף ובקיץ. רופאים מומחים וחוקרי אקלים הארצישראלי מנו מנו בתל אביב את כל הסגולות הדרושות לגבי תחנה חורפית אקלימית ... מימי ימה של תל אביב מכילים את כל החומרים ... הדרושים לריפוי כמה וכמה מחלות". מסיפורי ילדים שמופעים ב"דבר לילדים" באותה תקופה ברור כי בתקופה זו שימש הים ונתפס כמקום מרפא.
בעמוד 36 והאחרון מופיע התייחסות לבניה בים. וכך כותב בן- ישי: "שורה של תכניות עומדות להגשמה בעתיד הקרוב... ייבוש חלק משפת הים תל אביב וניצול החוף למקום רחצה ומרפא ממדרגה ראשונה בנוסח ערי החוף המתוקנות בעולם ... תוכניות אלה, אם התגשמנה כולם או בחלקם, עתידות להצעיד קדימה את תל אביב יותר ויותר ולעשותה כרך גדול של ארץ ישראל". אולם נראה כי הציטוט המשמעותי ביותר לדעתו (שם,33) הינו "ימה של תל אביב הוא בכלל אחד מסכויי העתיד של העיר. גם כיום הזה [1927], בעוד לא הוגשמה תכנית הניצול של שפת הים (תכנית אלה מוכנות ועומדות להגשמה בשנים הקרובות) משמשת תל אביב מקום רחצה בקיץ בשביל כל [תושהי] ארץ ישראל".
ברור כי באמצע שנות השלושים התפיסה שהובילה היא, כי העיר צריכה לשרוד וכל משב שמוביל בכיוון זה צריך להיות מנוצל עד סופו. מתוך עדות מאוחרת של יאיר קוטלר בעיתון הארץ 2/4/65 אנו למדים כי "בתקופת המנדט הייתה הטיילת מקום מפגש להמוני בני נוער, לחברי פלמ"ח, לאנשי המחתרת ולהמונים שירדו כל ערב לפלאג'ה לשאוף אוויר צח ונקי". וכי תושבי העיר מבקשים לנקות את הים, לפתח סידורי רחצה ולנפץ את הסלעים לאורך חלקים נוספים של החוף. בתקופה זו באזור "ברכת גורדון" ישנן מרחצאות והעירייה מארגנת הסעות אליהם.
הטיילת שנבנתה הייתה הנגיסה הראשונה בחוף תל אביב. בכדי להבין זאת, כל שצריך הוא להשוות את טיילת זו - בטון שנמתח לאורך החוף מצפון לדרום ובתי קפה לאורכו. עם החוף שישנו כיום מצפון לירקון (חוף תל אביב וחוף הצוק) חוף רחב, מדשאות גדולות, סככות ושירותים. גם דוקטור וולטר מוזס שאפשר אחרת. ביולי 1946 הוא פרסם מאמר בעיתון הארץ בו הוא זועק את זעקת האזרח. "הטיילת שבנתה עיריית תל אביב, נניח שיפה היא. אבל יהא קיפחה ולמעשה בלעה כליל את שפת הים ... אילו היו תושבי העיר בעלי חזון [מלבד חזון כלכלי כמובן], לא היו מרשים הם בנין דירות בכל השטח בין רחוב בן יהודה והים ... אפשרות שנייה הייתה לעשות את רחוב הירקון גבול שטח הבניין ... אבל תוכנית זו לא הוגשמה למען אינטרסים של מעוט קטן , החריבו בידם את עושרו הגדול ביותר לא על שפת הים אנו מטיילים עכשיו אלה על רחובות מרוצפים".
לקראת סוף שנות הארבעים, נופלת מכה חדשה על הים של תל אביב הים מזדהם בעקבות העברת השפכים לים. במאי 1949 מתבצעת בדיקה בקטריאלית למי הים של תל אביב ומתברר כי איכות המים ירודה מאוד והרחיצה בים מסוכנת. כאן נפתחת מסכת ארוכה מאוד של שנים של ים מזוהם, מסכת המגיה לסיומה רק שלושים שנה אחר כך עם
7.
פתיחת הטיילת השלישית בתקופתו של שלמה להט. אנו למדים כי בשנים הראשונות תושבי העיר אמנם חיפשו דרכים חלופות לבילוי בים, אולם עם השנים חלף הפחד ותושבי העיר חזרו לשחות בים על אף זיהומו. ב- 27/4/50 מופיע בעיתון הארץ "יום אחד נשארה תל אביב בלי ים ... החיידקים שורצים במי הים ... אמנם אלה חיידקים לא מזיקים {כאשר הם נמצאים בתוך הגוף] שורצים למיליארדים במעי של אדם... הביוב בא בעיקר מצינורות הביוב הגדושים". ב 7/4/50 מופיע בעיתון הארץ מכתב למערכת המספרת על "הצואה הצפה על פני הים" בתל אביב.
תחילה העירייה מזמינה שני מכשירי כלור לטיהור הביוב מאנגליה ובמקביל ההיא מפנה את רצועת החוף שמצפון לרחוב שלום עליכם מן הסלעים. זאת, כיוון שמרבית הזיהום מגיע מצינורות הביוב שמדרום לירקון. ב2/8/53 מתפרסם בעיתון הארץ כי "החוף המה אתמול מתרחצים. בין המתרחצים נראו גם רופאים ... נראה כי עיריית תל אביב תהייה חיבת להקים מחדש תחנות מצילים". כאשר הבעיה רק הלכה והחריפה ותושהי תל אביב נותרו ללא חוף העירייה הפנתה את התושבים אל חוף העלייה ביפו ולחוף תל ברוך שמצפון לירקון ואף חופים רחוקים יותר בבת ים והרצלייה. ב 1952 עריית תל אביב מחליטה על בנית כמה ברכות שחיה כדי לפצות את תושבי העיר. ב1954 כבר הייתה מונחת בעירייה תוכנית קויפמן להזרמת השפכים לנגב, מה שלא התרחש מעולם למרות הודעות חוזרות ונשנות מהעירייה כי היא ניד מוציאה את התוכנית אל הפועל.
עמוס איילון טוען במאמרו בעיתון הארץ מאוגוסט 54 "קרוב ל 27000 תושבים נוסעים עתה בכל יום לחופי רחצה שונים מצפון ומדרום לתל אביב ... התושבים נאלצים זו השנה החמישית ... הטיילת היא חומת בטון חלודה ומכוערת ... ההשחתה השיטתית הזה עד להפיכתו לביב של צואה, היא דוגמא נוספת לקוצר הראיה, לרשלנות, לטעם הלקוי ולחוסר התכנון של מוסדות העירייה. השלב הראשון שדל תהליך השחטה זה החל בשנות השלושים כאשר נבנתה טיילת שהפכה יותר ממחיצת הפלאג'ה המקורית לגוש של בטון ואספלט ... במדרגות היורדים מרחוב הירקון, במקום שטחי ירק וגנים, מגרשי משחקים ומועדוני ספורט - נבנה מן כביש מעוקם [היום, החנייה הצמודה לטייגר היל] מן בלוק ענקי שכופף שתכליתו ותועלתו הן כחידה עד היום הזה [וגם היום הזה 30/8099] במרתפי הקונסטרוקציה הזאת מסריחים למן יומה הראשון בתי שימוש ומצטופפים זה לעד זה קיוןסקים עלובים ומוזנחים עם מוזיקה חסרת טעם [עד כמה שזה דומה לדרך שאנו נתאר במשך בהמשך כיכר נמיר] ... שלב ההשחתה השני החל ביום שבעיית הביוב ברחובות תל אביב החמירה עד כדי כך שבורות שופכין רבים עלו על גדותיהם והוחלט להזרים את הביוב לים ... בנימין זאב הרצל כתב 'בנינו מערכת ביוב ותיעול מתוך דאגה לעתיד, וכך חסכנו מתושבינו את הצרות הנוראיות' משפט זה לא הגיע כנראה אל שלטונות העיר [ופרנסיה]".
על סף בנייתה של הטיילת השנייה, בסוף שנות התשעים, מפרסם נתן דונביץ (1959) ספר בשם "תל - אביב חולות שהיו לכרך", הפרק שלחוף הים קרוי "הגמל המערבי". בפתח הפרק יש תמונה של הים ביום חורפי. בתמונה נראית אישה לבושה בבגד שחור מכף רגל ועד ראש עומדת ומחזיקה מעקה ברזל המפריד בין המדרכה שעליה היא עומדת לים הסוער. שם הפרק והתמונה בפתח הפרק יוצרים תחושה ברורה של הים בסוף שנות החמישים. רק מילות פתיחת הפרק יכולות להיות כואבות יותר: "לכל מדינה במזרח הקרוב יש גבול או גבולות הגורמים לה צרות. תל אביב היא אמנם רק עיר אך יש לה כבר אחד כזה. גבולה המערבי. הים תמיד מזכירים לראשי העיר את הים, וכשמעלים את שמו תמי מדביקים לו תואר גנאי: "המלוכלך", "המסריח", וכו". כך על סף העשור השישי הים הוא הגבול שמביא עמו צרות.
8.
עוד מוסיף דונוביץ
(שם, 130-114) "אך הגבול המערבי איננו שומם... נתחיל בצפון. נמל ... נמשיך בטיול [דרומה] ההרגשה אינה טובה. אתה מחפש משהו יפה, נוהר אך כל דבר מזכיר לך משהו מעציב. הבניין השומם של מלון "נורדאו פלזה" למשל... והוא עומד ריק בשיממונו ... מעט הלאה מזה גבעת האהבה [היא "גן העצמאות" או כפי שמכונה כיום גן העצבנות"] הידוע בשמה הרשמי "בית הקברות המוסלמי" ... והינה צינור הביוב הגדול [זה הצינור שמרדכי נמיר מצליח לבטל ורואה בכך את הישגו הגדול ביותר בנוגע לרווחת התושבים מן הים] ...דרומה יותר , ישנו קובץ האנשים ששומר אמונים לים בכל ימות השנה. החורף אינו מרתיע אותם ... [דרומה יוותר, היכן שמצויה כיום בריכת גורדון] הבריכה העירונית. ה"לידו" החדיש, גדוש מתרחצים ... בריכת השחייה, תחליף לים שזורם ...[דרומה יותר מצוי מלון "דן" שניפתח ב1953]. "דן" הוא המלון המפואר של תל אביב. כאשר נפתח נשמו לרווחה אנשי לשכת התיירות הממשלתית. בתי המלון ברחוב הירקון לא סיפקו את הצרכים והכול ציפו לפתיחתו של מלון גדול באמת. ... במרחק לא גדול מ"דן", בעברה השני של כיכר לונדון רובץ בנין שהיה אחד ממרכזה החברה התל אביבית - קפה "פילץ". ... בתקופת מלחמת העולם השנייה שגשג "פילץ" לא היה יחיד בניוונו. מאחר שמת הים,
חלו וסבלו גם בתי האירוח והשעשועים שלידו. ... לאורך הטיילת נפתחו כמה מסעדות... נעבור את שפך אלנבי (מלון "סן רמו" שנעשה מפקדה לגביית מסים ובית האופרה שעבר גלגולים רבים מאז שהיה קולנוע "קסם") נעמוד ליד קולנוע "ירון" אחד מבתי הקולנוע הרבים שהציפו את העיר בשנים האחרונות, ... אם שואלת עלמה העומדת ליד קולנוע "ירון" "מה יש שם, אחרי הקולנוע, בכיוון יפו?" משיב הוא לה "לא כלום". הכול בטוחים כי אין כלום בין תל אביב ליפו, ... הולכים לאורך הטיילת. לאחר קולנוע "ירון" לא תארך הטיילת. ... רק מעטים מטיילים כאן בלילות. ... הבתים סגורים ומסוגרים כבימי עוצר".
פוקס אריאל,
